אל הים הגדול…חלק א

בשבוע החולף הלכתי פעם ראשונה השנה לים, כלומר כבר הייתי כמה פעמיים במהלך החורף אבל "ללכת לים" במשמעותו הבסיסית של: בגד ים, מגבת, כיסא קטן וספר זו הייתה הפעם הראשונה לשנה הזו.
יש לי מערכת יחסים ארוכה עם הים וחופו, נולדתי לא רחוק ממנו וזכרות הילדות המוקדמים שלי שזורים ברצועת החוף הסלעית שבין נהריה לשבי-ציון, על חוף הזיפזיף שלה וברכות המים החלקלקות. כמי שגדל בקיבוץ ללא בריכת שחיה (דבר שהיה מקור לבושה וללעג במפגשים עם קיבוצים אחרים) הים היה מקום הבילוי הקיצי (ולעיתים גם החורפי) שלנו. כבר בגיל צעיר מאוד היינו יורדים מגבעת הכורכר בכובעי טמבל כחולים חוצים בשורה את כביש 4 הצר והדליל בתנועה, עוברים את מסילת הרכבת, מקיפים בזהירות את חורבות "בית ליברמן" (המקום בו ישב הקיבוץ לפני העלייה לגבעה), חולפים בשביל צר בתוך שדה תירס גבוה, צולחים את אדמת הביצה שבחורף הייתה כמעט בלתי עבירה ועל גדותיה למדנו לזהות שלל עופות מים חורפיים וגולשים לרצועת חול-זיפזיף צרה וחמימה שמעבר לה נהם הים.
כשבגרנו קצת היינו נוסעים באוטובוס הצהוב של המועצה לחוף שבי ציון; חול בצבע קרם מנומר סככות עם גגות כפות תמרים; ברכות ים מכותרות סלעים חלקלקים ושובר גלים ארוך שעליו התנפצו גלים מאיימים. כאן למדנו לפחד מים סוער ולהתכונן לשלב הבא: החוף באכזיב "החוף שלנו" חול לבן בוהק, מפרץ מעוגל ללא בריכות וסלעים, ים עמוק כמעט מהצעד הראשון ומים צלולים ונקיים.
אהבתי את ההליכות לים, זה היה בילוי הקיץ האהוב עלי בתור ילד, עם השנים למדתי לאהוב את הים גם בחורף. את הסערות ואת האוצרות שנפלטו ממנו, את ההליכה דרך הביצה ואת השיטוט במערות החוף באכזיב. בתור נער אהבתי לנסוע לבד לים בשעות אחר-הצהריים ולהתפרקד מול קרני השמש האחרונות תוך כדי קריאת ספר.
ביום אוגוסט חם ולח בשנת שמונים ושלוש עמדתי על שובר הגלים ההרוס בצידון והסתכלתי על הגלים. בתוך סבך של גדרות תיל חלודות צפו שאריות של שקיות ניילון, בקבוקי פלסטיק, קורות עץ רקובות ושלושה צמיגי רכב מחוררים. בפתח הנמל התנדנדו חמש סירות דיג נטושות, השמש הלמה בראשי ומתחת לשכפ"ץ ולאפוד זחלו נחשי זיעה מציקים, באוויר היה ריח של דגים מרקיבים, פלסטיק שרוף ועוד משהו שלא עמדתי על טיבו. מאחורי, מתחת לרשת צל גדולה על מיטות "צרפתיות" רבצו שאר חיילי המחלקה. ארבעים ושמונה שעות אחרי הירידה מהרי השוף התמקמנו במבואות הצפוניים של צידון בואכה גשר העוואלי. הפלוגה שלנו שוכנה במחנה אוהלים בתוך מה שהיה חוף הרחצה המרכזי של העיר ואת המחלקה שלנו "הגלו" למוצב בצדו השני של המפרץ הקטן על שובר גלים שתחם את נמל הדייגים הקטן והדי נטוש, מוצב שנשא את השם רב המשמעויות: מוצב המזח.

כדאי להגיע מהמוצב הפלוגתי למזח היה צריך לנסוע לאורך הטיילת של צידון, שדרה רחבה, דו-מסלולית שלאורכה היו נטועים דקלים גבוהים, חלקם שרופים, חלקם מעוקמים ושבורים. משני צדי השדרה היו מדרכות רחבות ולאורכן פזורים דוכנים שונים, בתי קפה וחנויות. הרחוב היה הומה ברוב שעות היום והערב המוקדמות ונטוש בשעות הלילה. תושבי צידון לא יכלו לשהות בטיילת אחרי השעה תשע בערב. בקו בהרי השוף לא היה כמעט מגע ביננו לבין האוכלוסייה המקומית, עיקר הפעילות שלנו הייתה מחוץ למקומות ישוב, על ביירות היינו משקיפים מרחוק, ממרום ההרים. כאן היינו ממש בתוך הלב הפועם של העיר וב"חכוך" מתמיד עם התושבים המקומיים, שמשום מה התעקשו להמשיך לגור בעיר שלהם.
המזח היה מוצב קטנטן, אוהל אחד למטבח, רשת צל גדולה (היה קיץ) שחולקה בדיקט רחב לאזור שינה וחדר אוכל שתי עמדות שמירה, אחת לכיוון הים והשנייה לחוף ואינספור חולדות אפורות שהיו מתרוצצות בכול מקום ומחפשות אוכל. גם מפקד הפלוגה התקשה להסביר את תפקידו של המוצב והשיב במשיכת כתפיים לשאלה: מה בדיוק תפקידנו? הנמל עצמו היה לרוב מושבת למעט מספר מצומצם של סירות דייג שהיו מורשות לצאת עם אור ראשון והיו צריכות לחזור לכול המאוחר חצי שעה לפני השקיעה. כל סירה שיצאה או חזרה הייתה עוברת  קרוב למזח נופפת בדגל לבן והשומר בעמדה הימית היה רושם את המספר שהיה מוטבע בחרטומן, הניירות נערמו מתחת לאבן בעמדת השמירה ואיש מעולם לא ביקש לעיין בהם. ממש בחזית הנמל עמד באופן קבוע סטי"ל של חיל הים גדול ומאיים שמילא את האופק.
חוץ מאיוש שתי העמדות עשרים וארבע שעות היינו עושים כול בוקר "פתיחת ציר" לאורך הטיילת עד למוצב הפלוגתי ורק לאחר שחזרנו היו הצידונים מורשים לפתוח את החניות ולשוטט ברחוב. מהמוצב הפלוגתי היה יוצא מדי ערב סיור רגלי למרחבי העיר ולגבעות והפרדסים שמסביבה, לאחר כמה ימים התחילו חיילי שתי המחלקות האחרות להתלונן שבזמן שהם "חורשים" כל לילה את צידון אנחנו שוכבים במזח ומאוננים, התלונות הועילו והמ"פ החליט על סבב קבוע במסגרתו התחלפו כל יום שני חיילים במזח ושניים אחרים עברו לפלוגה ככה שבמשך חודשיים וחצי בצידון זכיתי להכיר את העיר מכל עבריה וכיווניה, את הקו התחלתי במזח וסיימתי שם פני אל הים האפור והשמיים החלביים ובכול החודשיים האלה לא רחצתי במי-ים אפילו לא פעם אחת.
ככה הגיע לסיימו היום האחרון שלי בסבב הראשון שלי בלבנון, פני על הים האפור, בוהה באופק החלבי, כמה שעות אחר במעבר ראש הנקרה מימין לי המים היו צבועים תורקיז והאופק כחלחל, הייתה הרגשה משמחת של פרידה, לא ידעתי כמה מהר אחזור וכמה פרדות עוד נכונו לי…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s