אל מול האור היורד

"החיים הם ממתק יקר"
רמי פורטיס

את רוצה לשכב איתי?
עוד בטרם סיימו המילים את מעופם באוויר כבר התחרט עליהן.
היא לכסנה אליו את מבטה, עיניה החומות מצומצמות במבט זועף, טיפת זיעה נצנצה על שפתה העליונה, העור הבהיר, המתוח על עצמות הבריח שלה נראה לח. שערה השחור, הקצר, המסורק כתספורת נער על צידה היה מאובק מעט. רוח מדברית יבשה רפרפה פנימה מבעד ליריעות אוהל השתיים-עשרה הגדול, מבעד לפתח במרחק לא גדול היו נטועים, בתוך אמבטיית אבק, בח' עקומה אוהלי הפלוגה.
חזה עלה כשנשמה ורשפה לכיוונו: יש לך טורט, נכון.
צידה השמאלי של פניה התעוות בגועל.
הדם נקרש בעורקיו כבטון, בחילה צורבת טיפסה במעלה גרונו וזרם של זיעה גלש במורד גבו
ססלליחה…פלט השפיל את מבטו ונמלט מבעד לפתח לכיוון הפלוגה.
לא, אין לו טורט. הוא סתם אידיוט.

בפתח אוהל המחלקה שיריעותיו היו מקופלות על שתי מיטות צרפתיות ישבו זה מול זה אלקיים וארקדי שביניהם על שמיכת צמר היו פזורים חלקי המא"גים שלהם.
הו הנה אתה, המפקד-הסמל, התיז אלקיים לעברו בדיבור האיטי והמגלגל שלו. חולצתו פתוחה חושפת את חזהו השרירי והלבן, מעל הדסקית התנוסס לו העץ של גולני מכסף מבריק.
אנחנו כבר לא בטירונות, אלקיים. אל תקרא לי המפקד, יש לי שם.
טוב, המפקד-הסמל מאירי. הוא חייך יונק מבדל הסיגריה המשומן שהחזיק בשמאלו. נו איך המש"קית חינוך החדשה, התפגשתם?
לא אלקיים, לא נפגשנו. הייתי בנשקיה.
וואללה, ואיך שם בנשקיה? הסמל-מאירי, יש שם בנות?
סתום את הפה, אלקיים ותעיף את המחרוזת הזאת, זה לא חיילי.
תראה, ארקדי. אלקיים הרים את ראשו וגלגל לאט את המילים (אפילו לאט יותר מהרגיל) הסמל-המפקד מאירי כבר לא בענייני בנות, אתה חושב הוא נהיה, אומו? אלקיים השעין את ראשו הגדול על כף ידו הגדולה עוד יותר וזרק את הבדל הלאה אל החול.
לסמל מאירי יש חברה. אמר ארקדי בלי להרים את ראשו מהמכלול שאותו הבריק ביסודיות.
אההה, גלגל אלקיים את ההברות בפיו. ציפורת קטנטנה ליחששה לי שהחברה בבית קצת מדלגת לאחור והסמל-המפקד מאירי מתעניין עכשיו בחיל החינוך. הוא געה בצחוק כשקצף נוטף בזויות פיו.
תעיף את המחרוזת, אלקיים ותסתום את הפה הגדול שלך אפילו שאנחנו בגדוד אני עדיין המפקד שלך.
כן, המפקד. שאג בצחוק
הוא הביט בו במבט ארוך ולא ידע שמסתכל בפנים של מת. שבעה שבועות מעכשיו יביט בפניו המופתעות של אלקיים השוכב על אלונקה כשקצף ורדרד יעטר את פיו והרופא הגדודי ירים אליו את מבטו בתסכול לפני שימשוך עליו את שמיכת הצמר החומה.
מאירי פנה מהם לכיוון אוהל הסמלים-קצינים, מזכיר לכם שיש תרגיל יעד-חשוף הלילה, מסדר כוננות בשבע. מדדה לאיטו לכיוון האוהל.
על תדאג מלאך המוות, אנחנו נהיה מוכנים. צעק אחריו אלקיים.
הכינוי הקפיא את עורקיו, אבל הוא לא עצר, נאנח כשהרים את היריעות ונכנס לאוהל.


קום, מאירי, קום. המ"פ טלטל אותו בכוח. מכנית נשלחה היד מתחת לראש , לגלילון.
מה קרה? מאירי הזדקף. הקפצה?
לא, החייל שלך, בן-שלום, מתבצר בגבעה מעל הבונקר, מאיים להתאבד, מוכן לדבר רק אתך, יאללה בוא כבר.
רגע, בן-שלום, מתאבד? למה?
(מה עכשיו? למה אני? מה הם רוצים מהחיים שלי? מה זה קשור אלי בכלל?)
בגלל איזו מישהי, אנא ערף, בוא, בוא כבר.
מאירי משפשף את הפנים, לוקח את הנשק וחוצה את משטח החול העקבות המ"פ.
מאחורי הבונקר יש הצטופפות, הסמג"ד עם מגפון (המג"ד כמובן בבית, תמיד בבית, צודק תכל'ס) שואג אל הגבעה הקטנה שממול; עליה מאחורי גל אבנים קטן (מאיפה הגיעו לכאן האבנים האלה? הכול זה חולות כאן) משתופפת דמות דקה; בן-שלום על תעשה שום דבר, הכול בסדר, הנה הסמל שלך כאן, מאירי.
הוא מסובב את הראש ומטיל לפניו ריח לא נעים במיוחד. קח מאירי, קח את המגאפון, דבר אתו.
לא, לא צריך (בחיים אני לא אתקרב לסירחון הזה) אני עולה אליו. מצליב את הנשק על גבו ומתחיל לטפס, כשגדוד שלם נועץ את עיניו בגבו.
בן-שלום הכול בסדר. הוא צועק אל הדמות. זה אני, אריק, הסמל שלך, אני בא לדבר אתך, שים את הנשק בצד, על האבנים.
מאירי עצור, אל תתקרב, תגידי לכל הזבלים שמאחורה להתרחק, עכשיו.
תתרחקו, בבקשה. הנה אמרתי, בן-שלום, תניח את הנשק.
לא, לא אמרת, תגיד בדיוק מה שאני אמרתי "זבלים תתרחקו"
(נו מה עכשיו? מה הוא רוצה מהחיים שלי זה?)
תתרחקו, זבלים. יאלל'ה בן-שלום תוריד את הנשק ונדבר.
אל תתקרב יותר, נדבר, עם הנשק.
או.קי בן-שלום, הכול בסדר, על תעשה שטויות, אין דבר בעולם ששווה את החיים שלך.
יש, הבת-זונה הזאת, בגדה בי, עם ג'ובניק.
(זה מה שחסר לי עכשיו, הבעיות הרומנטיות של ילדים בני תשע-עשרה, כאילו שאין לי צרות משלי)
תגיד להם, מאירי, אתה יודע מה זה, אתה מבין איך אני מרגיש.
(מה מבין? איך מבין? מה אני בכלל קשור לכל זה?)
בטח מבין, בן-שלום. עושה עוד שני צעדים במעלה הגבעה.
אל תתקרב, מאירי. הקול שלו חד וסדוק. תגיד להם, תגיד להם.
אני אומר, בן-שלום, רק על תעשה שטויות.
אז תגיד כבר.
מה להגיד?
שאתה מבין איך אני מרגיש בדיוק, שגם בך בגדו.
(בי? מה זה קשור אלי? מאיפה כולם יודעים מה קורה בחיים הפרטיים שלי? יש לי בכלל חיים?)
אני לא מבין בן-שלום, מה אתה רוצה שאני אגיד?
תגיד. הוא צורח. תגיד לכולם שעם בוגדים בך אז לא שווה לחיות, תגיד.
בן-שלום, תמיד שווה לחיות, אין סיבה למות בטח לא בגלל מישהו אחר.
(מה זו הפארסה הזו? איך התגלגלתי לתוך הסרט הזה? למה אני?)
תגיד להם. צעק באוקטבה גבוהה. תגיד להם, אחרת אני יורה.
(נו מה? עכשיו זה יהיה עלי? שוב באשמתי?)
תקשיבו, אני מבין את בן-שלום. עורו סמר, הוא ובאדמומיות המעקצצת העולה מהמפשעה, לבטן, לצלעו, לגב ופורצת מבעד לצווארונו. גם בי בגדו פעם (רק פעם? תגיד את האמת, תפתח, תשפוך) זו ההרגשה הכי נוראית בחיים, הכי נוראית וכן רוצים למות, אבל בן-שלום. הוא הפנה את ראשו בחזרה במעלה הגבעה. אני לא הרגתי את עצמי וגם אתה לא, תזרוק את הנשק.
(וואלה, כמה דרמה? מאיפה זה בא כל זה? והכל ביום אחד, הוליווד בנבי-מוסא)
ותגיד להם המפקד-מאירי תגיד להם שאני…הוא לא הספיק לסיים את המשפט כשהרס"פ של פלוגה ג' צץ משמאלו אוחז בעוצמה בידו השמאלית ובמרפקו הימני מכה בצווארו של בן-שלום בדיוק שמימינו מגיח הקמב"ץ וחוטף ממנו את הנשק אותו החזיק ביד אחת. תוך שתי שניות היה בן-שלום שרוע על האדמה כשראשו משוקע בחול וידיו אזוקות באזיקון פלסטיק מאחורי גבו. כהשרס"פ הרים אותו וגרר אותו במורד הגבעה הסתכל בו במאירי, מבטו היה מזוגג אבל זוויות פיו חייכו בכאב. מאירי נאנח ופנה לכיוון הפלוגה כשבגבו מביט גדוד שלם, הסמג"ד שעבר לידו טפח על כתפו, בזוית עינו ראה את דמותה של משק"ית החינוך החדשה (גם היא הייתה שם? למה גם זה צריך לקרות?) היא לא הסתכלה לעברו ומאירי המשיך אל האוהל.
לא הצליח לך היום, מלאך המוות. גיחך מישהו מאחוריו, הוא לא הגיב, רק משך בכתפיו.
(איך בכלל נדבק לו הכינוי הזה? כמה הרוגים בכלל היו לו בקו ההוא בצור כשהיה מש"ק צעיר? שלושה? ארבעה?)
מאירי נכנס לאוהל ונזרק על המיטה, בוהה בתקרת האוהל המשופעת חשב רגע והדליק סיגריה נושף את העשן באנחה גדולה. איתי המ"מ נכנס והתיישב על המיטה לידו. חתיכת אירוע, מאירי? הוא טפח על ברכו.
מאירי לא ענה.
אז אני מבין שאתה כבר לא עם היפה ההיא שהייתה הפקידה של המסייעת?
מאירי הפנה אליו את ראשו וכרכם את פניו. לא, נפרדנו.
מתי?
אחרי הקו בצור.
ו…זה?
עזוב איתי, אין לי חשק לדבר על זה.
פגשת את המשק"ית חינוך החדשה? נראית נחמדה, תנסה את מזלך?
פגשתי, עזוב, סתם סנובית.
על תפסול, עדיף משהי מכלום.
עזוב עדיף להמשיך לאונן, זה הרי לעשות סקס עם האדם האהוב לך ביותר.
במקרה שלך אני לא בטוח בזה.
וואלה, אתה צודק כנראה.
הוא הפנה את פניו אל יריעת האוהל, הרוח הקלה חבטה בה בעדינות הנסיעה ההיא בלילה מראש הנקרה לירוחם "בסאפרי" עם הווקמן באוזניים, רק לא להירדם, להיות ראשון לטלפון בחמ"ל מיד כשמגיעים ולהתקשר אליה, כמו תמיד, כמו שקבעו איך שהוא יוצא, לא משנה באיזו שעה לטלפן. לשמוע אותה אומרת: אני מחכה לך, בוא אלי.
והטלפון מצלצל ומצלצל ומצלצל אולי שלושים פעמים ואז: הלו, מנומנם בצד השני: דני? לא, לא עונה הקול רחלי הבת-דודה שלה, מי זה אריק? דני לא נמצאת, בעצם…כן היא ישנה, אני אגיד לה שהתקשרת.
זה בסדר, על תעירי אותה, אני אתקשר בצהריים.
וידעת שזה נגמר והנחת את השפופרת במקומה וההוא שאחריך בתור אמר: שיחה קצרה. ואתה המהמת: כן והרגשת את זה בבטן ובצלעות ובצוואר ומאחורי העיניים, איך עצרת את הדמעות. והרגשת את הכאב הזה בכל הגוף, את העלבון האינסופי הזה ועברו לך בראש העיניים הירוקות והריח הזה המתוק מהצוואר שלה והטעם המלוח, העדין של העור החלק והחמים והאף הקטן הזה שהייתה מחככת אותו בזיפי לחייך והיתה לוחשת לך במבטא הצרפתי, העדין הזה: כמה אני אוהבת אותך. וידעת שזהו, זה לא יחזור יותר. לא יחזרו הרגעים הללו שהיא מחכה לך על המרפסת לפני החדר בקיבוץ ולא היה אכפת לה כלום, כמה אתה מלוכלך ומזיע ומי עובר בשביל והייתה גוררת אותך לתוך החדר (הצ'ימידן והנשק זרוקים בחוץ והדלת חצי פתוחה) וגם אז לא האמנת שאתה ראוי ולא האמנת שיש מישהי בעולם שככה אוהבת אותך (אותך, מין גולם סהרורי שכזה)
והיד שלך עברה על "הגלילון", המחסנית עוד בפנים והקול שבראש אומר לך: לא אריק, לא, לא, לא ואתה בכל זאת הולך מאחורי המבצעים לכיוון הזריחה והמ"פ עובר מולך: מאירי, הוא שואג עליך. ירדנו כבר מלבנון, תוציא את המחסנית, מיד.
ואתה נושם עמוקות ומוציא אותה, פורק את הנשק ומתיישב מול השמש שעולה מההרים שממזרח, מחזיק את ראשך בידיך ורק מלמל: דני, דני, דני ובוכה כמו ילד קטן.
הי, נרדמת, איתי מניח עליו יד. שמעת שקיצרו את האימון? עוד חודש עולים ללבנון שוב.
אני לא חוזר ללבנון, איתי, בחיים לא.
מה אתה פוחד, הרי לך לא יקרה כלום, אתה מלאך המוות, לא?
די כבר עם הכינוי הזה, סתם "פוקסים" זה מה שהיה לי "פוקסים"
טוב, יש לנו עוד חודש ונהיה לפחות חייל אחד פחות, בן-שלום כבר לא יעלה.
כן, הסתדר בחיים, חודש בכלא ואחרי זה יקפל שנתיים שקי שנה באפסנאות ורק אנחנו כמו עדר של מטומטמים נעלה עוד פעם.
יש לנו ברירה? אכלנו אותה, זה מה יש. הוא פרש את ידיו לצדדים.
אני פוחד, איתי, אני מת מפחד.
די, די לא יקרה לך כלום.
תגיד איתי, איך כולם יודעים בגדוד עלי ועל דני?
בחייך אריק, היא שירתה כאן, היא הייתה המלכה של הגדוד הזה, של החטיבה, איזה מלכה קיסרית, בת אלים, מג"דים היו מוכנים לזחול בשבילה, מאות לוחמים קשוחים ומכולם היא הייתה אתך, מכולם, אתך שמה כבר אפשר להגיד עליך? הוא פרש את ידיו. הם פשוט מקנאים בך, כל החיים שלהם הם לא יתקרבו לבחורה בקלאסה הזו.
מאירי הביט בתקרה. בצור הוא האמין שדני שומרת עליו, שהיא המלאך השומר שלו, שכל עוד הם ביחד לא יכול לקרות לו כלום, נראה לו שגם היא האמינה בזה, היא הייתה אתו רק בשביל לשמור אותו בחיים ועכשיו היא איננה, הוא הרגיש את הצריבה הזו בגרון.
הוא הביט אל האור היורד על המדבר.
אני לא חוזר ללבנון, לא חוזר. אני פוחד.








מחשבה אחת על “אל מול האור היורד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s