הרגע ההוא

"איש אינו יכול להגיע אל השחר מבלי לעבור דרך הלילה."
ג'ובראן חליל ג'ובראן

כשאתה הורג מישהו חלק ממנו תמיד נשאר בנשמה שלך.
אתה רוצה שזה כבר יניח לך, הרגע ההוא. אתה רוצה שזה יעזוב אותך כבר, הרגע ההוא, הדקות ההן. אתה זוכר הכול, חד וברור, את העיקול המאובק, את האורן הגדול הנטוי במרכזו, את החום, את הזיעה במורד הגב, את ריח שרף האורנים, את זמזום הציקדות, את "הטלטלית" הפרושה ברישול על מחצית הדרך, את הצעקות, את הירי, את ריח אבק השריפה ואת הקול ההוא כשהבריח מקיש על בית הבליעה הריק ואתה מסתכל ורואה שהשרשרת נקרעה ואתה מנסה להבין עם אתה חי עדיין. כן אתה חי אבל לא באותו האופן, לא באותה הצורה, אתה חי אבל משהו בך מת.
כי שאתה הורג מישהו חלק ממנו תמיד נשאר בנשמה שלך.
אתה לא תבין בהתחלה וגם לא תבין אחרי חודשים ושנים. זה יהיה לך ברור כזריחת השמש ובלתי מובן כסיוטי לילה. פתאום תשים לב שזה אתך תמיד בכול אשר תפנה; העיקול, האורן הענק, הריח והקולות. זה תמיד אתך, הרגע ההוא שאתה המשכת בו לחיות ואחרים לא. אתה הרגת אותם והם שלחו טפרים ארוכים אל תוך הנשמה שלך וננעצו שם. כשתשים ללב לזאת זה לא יהיה יותר מאי נוחות, כמו ריח רע שבא בחטף מהיכן שהוא. עם השנים זה יזחל בתוכך עוד ועוד, ועוד ומבלי שתשים לב תגלה שאתה משקיע כוחות רבים כדאי להעלים את זה, לקבור ולהטביע את זה אבל זה לא יעזור לך זה תמיד יחזור ויופיע…הרגע ההוא; האורן, הצרור הארוך של "האפס חמש", המכונית הלבנה "המקפצת" והקול הזה שהבריח נוקש על בית בליעה ריק…הקול של הפחד.
כן אתה תמשיך הלאה ותהיה לוחם ותהיה מפקד ותצא לסיורים ותשכב במארבים ותירה בדמויות חשודות (יותר או פחות) ותפחד, כמה שתפחד. אבל איש לא ידע זאת, אתה לא תגיד כלום, אתה תנשום עמוק ותבלע את הרוק ותקווה שזה יעבור…אבל זה לא. זה רק יצבור עוד ועוד שכבות ועוד מראות עד שיום אחד תעבור את המחסום בראש הנקרה ולא תחזור יותר. רק לא תבין איך נשארת בחיים ואיך נשארת שפוי.
ואז תיסע רחוק, הכי רחוק שאפשר לאנדים ולאמזונס, להימליה ולארץ האש אבל הרגע ההוא יישאר בתוכך נובר עמוק בפנים, מתחפר, לא הולך לשום מקום; העיקול, האבק, הצעקות והזיעה, תמיד אתך בעצב ובשמחה בטוב וברע כשתישא את אהובתך וכשייוולדו בנותיך וכשתקבור את הוריך. תמיד אתך. הפחד הזה שיקרה משהוא רע ואתה לא תוכל לעשות כלום כדי למנוע אותו.
כי שאתה הורג מישהו חלק ממנו תמיד יישאר בנשמה שלך.
והמשהו הזה הוא קר וחשוך ומפחיד ונורא.
והשנים יעברו והרגע ההוא לא ירפה. אבל באיזו שהיא פינה אתה תבחין בסדק של אור, סדק דק ואיכשהו (באמת לא תבין איך) תאחז בו ולאט לאט תוכל להפשיר לאורו והנה הזמן כבר אינו נחלק למה שהיה לפני ואחרי אלא הופך לרצף, לתנועה זורמת. וכשיעלה הבוקר על המדבר תרגיש פתאום משהו אחר ובבוקר הבא זה יהיה מעט בהיר יותר. ותוכל להביט ברגע ההוא מהצד, לבחון אותו, לנשום לתוכו ואז אתה מבין משהו, משהו עליו, משהו עליך. והידיעה הזו לא מגיעה כרעם ביום בהיר גם לא בתופים וחצוצרות או בסופת ברקים היא מגיעה במין תדר שכזה שבעצם אתה שומע כבר זה זמן, מין תדר נמוך שאתה מתחיל לשים אליו לב, טיפין, טיפין ואז אתה חש את ההבנה הזו שהרגע ההוא מעבר לחוסר התוחלת שבו הוא רגע החניכה שלך ושיש ביכולתך לתת לו משמעות.

משמעות היא דבר חמקמק. אתה רוצה לאחוז בה והנה היא כבר בהמשך השביל מנצנצת מעל גבי אבן קטנה. ההכרה שלא תוכל להחזיק בה לאורך זמן משאירה אותך ער, משאירה אותך חי.
כשאתה הורג מישהו חלק ממנו תמיד יישאר בנשמה שלך. ואתה לומד, לאט, לאט לחיות עם זה. אין כפרה ואין נחמה ואין סליחה ויש כאב אבל יש גם הכרה שמחלחלת מבעד לסדקים של התודעה שאתה יכול בכול זאת להמשיך לחיות, להמשיך במסע שלך, פשוט כי אין ברירה אחרת. אין טעם להיות קורבן (כי אתה לא) ואין סיבה לשקוע ברחמים עצמיים.
אתה מניח את הרגע ההוא על הגב שלך וממשיך ללכת בשביל המתפתל
והנה כבר עברת דרך החושך ובמזרח ישנם כבר סימנים של אור.

3 מחשבות על “הרגע ההוא

  1. כתבת נהדר, עידן. דרך המילים שלך חזרתי לשם… לריחות , למראות , לתחושות. מבעד למסך, כמו לסרט, אבל של מישהו אחר. זה קרה לי בעולם אחר, בחיים אחרים, בגלגול אחר. אוי , ההדחקה ההדחקה – ברוכה תהיי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s