כולנו אחד

"לחיים יש משמעות, לחיות"
הוגו אספלייר

באופק נישאו הרים כחלחלים, קווי המתאר שלהם מטושטשים באובך החלבי. רוח קלה, כמעט בלתי מורגשת הניעה בעדינות את שיחים הכותנה העמוסים בהלקטים כבדים, מוכנים עוד ימים אחדים להרמס בסכיני הקטפות הירוקות. עליהם הרחבים מכוסים מעטה אבק דק. צרחת קיווית פילחה את האוויר שבן זוגה עונה כמעט כהד. משמאל לדרך הכורכר בשדה שלף התירס נברו שני עורבים אפורים, בז מצוי השגיח עליהם מלמעלה. טרטור עמום של מנוע הטריד את האוויר מכוון בריכת הצפרדעים. השמש נטתה לאיטה מערבה. סוף של קיץ. זיכרון חריף של ילדות או נעורים. תמונת זמן שנשארה צרובה, תמונת תוגה מתוקה.
שם על גבעה הצופה לשדות מאובקים, אל מול ההרים הכחולים ירוקים החל המסע שלי. שם נולדתי וגדלתי. לפני שלושים ושלוש שנים, ממש לפני קטיף הכותנה עזבתי.
כשאני חושב על ילדותי ונעורי עולה בראשי מילה אחת, בדידות.
כשאני פוגש חברי ילדות שלי הם קצת מופתעים שזהו הזיכרון שלי מחיינו המשותפים. אתה קצת מגזים? הם אומרים. אבל זהו בדיוק הזיכרון שיש לי מאותן שנים.
אני לא יודע עם גם אז הרגשתי בודד (אני חושב שלפעמים) אבל ממרחק השנים זוהי התחושה החזקה ביותר שיש לי.
לא הייתי ילד או נער יוצא דופן. לא הצטיינתי במיוחד בשום דבר (אהבתי חיות, לטייל, כדורגל ולקרוא) וגם לא הייתי גרוע באופן מיוחד במשהו. הייתי בדיוק באמצע. הייתי חבר של כולם וכולם היו חברים שלי אבל לא בלטתי באופן מיוחד.
ממרחק השנים נראה לי שלמרות שגדלתי בתוך חברה סגורה, מגוננת והומוגנית וחונכתי להזדהות אוטומטית אתה אבדתי חלק גדול מהיכולת לחוש קרבה לאנשים כבודדים. בתוך היחד הקיבוצי המגן והתומך היה הרבה מאוד ניכור.

מתוך מערת עננים שחורה-כחולה-סגולה נולדה השמש,
בזריחה ששלל צבעיה חרג מכול סקלת צבעים שניתן לתת לה שם. האוויר היה צלול ונקי בצורה שלא ניתנת להסבר.
עליתי על גבעה קטנה, ליבי הלם בחוזקה, נשמתי עמוק, המערה נפערה יותר ויותר ומתוכה, לאט, לאט הגיח גלגל האש בעל אלף גווני הכתום ואז באותו הקצב נבלע בתוך שמיכת עננים כהה.
עמדתי שם חוזה בפלא הבריאה, מרגיש דרך גופי מיליוני דורות של אנשים מאז צפה האדם הראשון בזריחת השמש ומבלי משים מלמלו שפתי תודה. תודה על החיים.
זה היה הבוקר האחרון של ההומבלצ'ה. שבוע של תהפוכות גוף ונפש ושל תהפוכות טבע של מדבר ושל סופה ושל שבט אנשים שהשתלבו בהרמוניה זה אל זה ואל הטבע שסביב.
זו הפעם השנייה שאני יוצא להומבלצ'ה, הבלוג הזה נולד לאחר חזרתי לפני שנה מין ההומבלצ'ה הקודמת.
לפני שנה הגעתי מבלי לדעת לאן אני מגיע מבלי להכיר אף אחד. עם חשש גדול ותקווה זהירה וחזרתי כחלק משבט, שבט שמקבל לתוכו ומכיל בתוכו כול אחד. אין מבחני קבלה ואין שאלונים כול אחד יכול למצוא את עצמו בתוך המארג האינסופי של יחסים אנושים שנוצר באופן מופלא כמעט.
השנה הגעתי כבר כשייך, כחלק (ועדיין עם ללא מעט חששות-אומר לעצמי האם חוויה כול כך עוצמתית יכולה לחזור על עצמה? האם אני לא אתאכזב) וגליתי שלשבט עוד ענפים רבים, מסועפים, יפים ומרובי גוונים.
לוקח זמן לעבד חוויות עוצמתיות ולא כל קל לי לתמלל את שמונת הימים הללו ומאידך יש לי צורך להעביר הלאה, גם עם זה עדיין נורא גולמי גם עם לי עוד לא ברורות התחושות עד סופן.
עוד מין השנה שעברה ההר והשבט הלכו איתי לכול מקום והשנה נראה לי יש התרחבות פנימית בתוכי לקבל עוד ועוד אנשים וחוויות (ואת החוויות של האנשים) ועדיין כל זאת בגבולות של המילים כי הרי "מילים לא יגידו כלום"

בבלוג הזה אני מנסה לספר את סיפור מסע חיי. לא חשבתי (ועדיין זה מאוד מפתיע אותי) שמסע זה יעניין מישהו שהוא לא אני. הרי בחיי עד כה לא הרמתי איזו שהיא תרומה משמעותית ליקום. הרי אני לא יותר מהאיש שם באמצע. ולכן מאוד מרגש אותי לשמוע שיש אנשים שמקדישים מזמנם לקריאת הבלוג ומלווים אותי במסע הזה, שהוא רק מסע אין לו כול כוונה מעבר לכך. המסע הזה נולד אי-אז מתוך בדידות גדולה, מתוך הרגשה של ניכור וגם מתוך רעב גדול וצורך חזק בחיפוש (ולא דווקא במציאה) במסע הזה ספגתי חבטות לא מעטות וצללתי לתהומות עמוקים ולא נעימים אבל גם פגשתי (ואני עדיין פוגש) אנשים מיוחדים ומרתקים. בשנים האחרונות המסע החל לנוע בשבילי בצורה יותר ויותר חיובית ובשנה האחרונה, מאז שהנחתי פסיעות ראשונות ומהוססות בדרך האדומה, החלה אותה בדידות ואותו ניכור להפוך לזיכרון רחוק וההרגשה "שכולנו אחד" הפכה להיות מוחשית יותר ויותר.

כשנבלע גלגל השמש הכתום בחזרה אל תוך ענני האינדיגו שמעל הרי מואב הסתובבתי בפני אל המאהל הקטן עם מעגל האש שמעליו נישא ההר שעליו ישבנו והרגשתי קל, הרגשתי בריא, הרגשתי שייך. שייך לחיים.