גוף

"כאשר התלמיד מוכן, המורה מופיע"
פתגם בודהיסטי

הבטן התקשתה, בפנים לא זז שריר, אבל הדם אזל מהן, לא הוצאתי מילה כששמעתי "סמי נהרג" אבל בבטני התערבלה סערה, הייתה לי בחילה נוראית ודחף חזק להקיא. שאפתי אוויר דרך הנחיריים והמחשבה התיישרה. היום ממרחק של שלושים וחמש שנים אין לי זיכרונות של מה ועל מה חשבתי, רק זיכרונות של הגוף. המעיים, העורקים, הדם, השרירים והעצמות זוכרים כל שניה, כל מילימטר את האובדן, את הכאב שלפת אותם. המחשבות פרחו ועפו להן. הגוף התקשח הראש עצר אותו, העביר את המערכת לאוטומט וציווה עליו להמשיך הלאה. שנים לא נתתי ביטוי לכאב, מעולם לא התאבלתי, התנתקתי מהגוף שלי, לא יכולתי להכיל את מה שהרגיש.

ישבתי במסדרון בצבע בז' בשיבא, על ספסל פלסטיק לא נוח כשאישה נחמדה הציגה את עצמה ולחצה את ידי. כשישבתי בכורסא והבטתי בחיוך, בעיניים המאירות, התחלתי ללכת.
במשך שלושים שנה אהבתי, טיילתי בעולם, התחתנתי, למדתי, כתבתי, נולדו לי בנות אבל לא זזתי ממקומי. הגוף נותר נטוע אי-שם בין ביירות לצור. ללא יכולת תנועה, ללא תזוזה. עד שפגשתי את האישה הזו, משיבא. היא לימדה אותי ללכת מחדש, להרגיש את מה שנמצא מהצוואר ומטה. שלושים שנה הייתי בעולם ללא גוף, ללא תנועה. לאט, לאט חזרו אלי התחושות הגופניות שהצטברו בי במשך השנים. הגוף נצר וזכר כל רגע והנה בא היום שבו יכולתי להרגיש. להרגיש מלמטה למעלה ולא להיפך. זה לא הראש שציווה עלי להרגיש זה הגוף שהעלה את ההרגשות אליו. לפתע, באיטיות צפו ועלו הזיכרונות של הגוף והתחלתי בזהירות ובחשש לנוע, להרגיש ולעבד. היא כיוונה אותי למצוא מחדש את החיבור בין הגוף לתודעה, להפוך את הזרימה לדו-כיוונית, לחבר בין הראש לשאר החלקים, להרגיש את עידן כאחד.
היה ועודנו קושי להכיל את כול כמות הזיכרונות שהגוף צבר במשך השנים. ביחד עם התחלתה של תנועה חדשה במרחב, תנועה משותפת לראש ולגוף. אבל לאט, לאט. תנועה לאחר תנועה, נפתח אלי המרחב. זו לא תנועה לאן שהוא וגם לא מאין שהוא, זו תנועה במרחב החיים, תנועה רב כיוונית, אינסופית, חד פעמית ונצחית.

ארבע וחצי שנים אחר כך כשהבוקר האפור עלה על המדבר, ים המלח הבריק באור ראשון וזוג עורבים חצו את המרחב יכולתי לנשום, לנשום עמוק, לנשום נקי וללא חשש.
שום דבר לא קרה ברגע אחד. לא הייתה התגלות ולא נדלק פתאום אור בחשכה. זו הייתה תנועה איטית כמעט בלתי מורגשת בתחילה, היו (ועודן) התנגדויות, לתנועה לא הייתה צורה מוגדרת, היו חזרות, היו בליטות לא ברורות, הייתה אכזבה והיה כישלון. אבל פס דק של אור החל להימתח במזרח.
כשקמתי מהספסל להיכנס לחדר הייתי עייף כבר, עייף מניסיונות ריפוי, עייף מחזרה אינסופית על הסיפור, עייף מהתקווה שמשהו ישתנה.
לא היה משהו שונה במיוחד בפגישה ההיא לבטח לא משהו מיסטי או אל-טבעי. זו הייתה פגישה די רגילה מסוג אלו שהורגלתי בה בעבר. כבר פגשתי אנשי טיפול קודם, לרובם היו שפע של כוונות טובות ואמפתיה. חלקם עוררו בי הסתייגות והתנגדות, חלקם סתם אדישות ועם חלקם הייתה לי הרגשה טובה אבל זה לא התפתח לשום מקום. התובנה היחידה שיש לי מכול זאת היא שלא לכול אחד מתאים כול דבר, שכימיה אישית היא דבר חיוני ושהיא נבנית לאט ושאינטואיציה היא דבר חשוב אבל מותר לחשוד בה לפעמים.
הדבר שהוצע לי בפגישה ההיא בשיבא ובפגישות הבאות היה פשוט: "תקשיב לגוף שלך" אחר כך לכול השאר.
זה לא הרגיש לי כמו משהו מהפכני, אבל זה היה הדבר הנכון בשבילי. זה היה לפני חמש שנים. אלה היו חמש שנים שונות בתכלית משלושים השנים שקדמו להן…הבלוג הזה הוא חלק מכך וגם החשיפה (הלא פשוטה) אבל בעיקר ההרגשה שהנה אני כאן ואני מרגיש ואני חי ויש טעם לכול זאת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s