אל הים הגדול…חלק ב'

"שתיקת הים 
אתה תלך ולא תגיע 
לעולם …
אני ושנות האור 
ומחשבות הים…"
חיים גורי-שתיקת הים

חופת שמים כחלחלה, חלבית, ללא ענן, נושקת בקצה האופק למשטח הים הענק קמוט גלים, שני שחפים לבנים-אפורים חצו את שדה הראייה. עמדתי על קצה הרכס המערבי ביותר של הגליל, ראס אל-נאקורה והסתכלתי מערבה, מתחתי נשברו הגלים אל המצוקים הלבנים. זה היה יומי האחרון בסדיר, השעות האחרונות, עוד כמה דקות אחצה את השער דרומה ולא אחזור לכאן יותר, לעולם.
זוג השחפים נחת אחד אחרי השני (או השנייה) על הסלעים שמתחתי, הסתכלתי שוב אל האופק, החיבור האינסופי, שאינו קיים במציאות, בין ים ושמיים, והרגשתי מוזר, ריקנות עמוקה (כמו ים) אפפה אותי, כמה דקות מאוחר יותר אהיה אדם חופשי, דבר לא יאיים על חיי ונפשי ואני הייתי אדיש אפילו שביב של רגש לא הרגשתי. חברי למחזור הגיוס, אלו ששרדו את הדרך הארוכה מהטירונות ועד ליום הזה רחשו בהתרגשות מסביבי אבל אני לא הרגשתי דבר זולת תוגת המרחבים שממלאת אותי בכול פעם שאני מביט אל אופק ים.
הייתי שרוי במין זרות, כאילו לא היה לי מושג היכן אני נמצא. אלו היו הרגעים האחרונים שלי במדים ולי זה עדיין לא היה ברור, כאילו היה נראה לי שזה ימשך לנצח, השרות הצבאי וכבר לא היה לי אכפת אפילו, לא עשיתי "טבלת ייאוש" ולא ספרתי ימים. פתאום זה נגמר, אני מודה שבאותם רגעים אחרונים לא חשבתי על אנשים שהיו איתי ואינם, לא חשבתי על מקרים שקרו ולא עסקתי בזכרונות כלל, פשוט הסתכלתי אל האופק וחיכיתי שיפתחו את השער וניסע לגדוד להזדכות.

לא שמתי לב כלל כשנכנס לאוהל. הוא היה קצת נבוך כשסמל המחלקה הציג אותו: "סמי, חייל חדש הגיע מקורס חובשים, הוא יהיה החובש המחלקתי" זה לא ממש עניין אותי, עוד שבועיים יהיה הגיבוש לסיירת ואני לא אהיה כאן יותר, שלושת החודשים הראשונים של הטירונות היו בשבילי רק קדימון, ידעתי שאתקבל לסיירת, הגיבוש היה רק עניין טכני בעיני. הרי לכך נועדתי, נועדנו כולנו, היינו מובחרים, נישאים מעם, טובים יותר מאחרים. כך גידלו אותנו, להיות חוד החנית של האומה, להתנשא (עם כי רק ברומז) מעל היתר. גדלנו לנו בספרטה הקטנה להיות פלחים ולוחמי עילית. גם אני ראיתי את עצמי ככזה, בדיעבד אני יודע שהייתי לקוי בעיוורון, מעולם לא הייתי באמת שייך, בעולמי הפנימי הייתי אאוטסיידר אבל התעלמתי מכך, רציתי להיות שייך, שייך למעטפת שבתוכה גדלתי, לרצות אותה להיות כמו כולם (ואפילו טיפה יותר) פסגת ההגשמה הייתה להיות לוחם סיירת מחוספס, בתוך תוכי ידעתי שאני משקר לעצמי, שזאת הונאה אבל טיפחתי שקר על שקר. יצרתי לעצמי הזדהות מלאה ומוחלטת עם דבר שלא היה לי בו חלק. נולדתי וגדלתי בקיבוץ של השומר-הצעיר בשנות השישים והשבעים, פתחתי הזדהות מוחלטת עם העולם שלתוכו נולדתי אבל לא הייתי שייך, זו הייתה שגיאה סטטיסטית. עד גיל שמונה עשרה ידעתי מעט מאוד על העולם שמחוץ לקיבוץ ולשומר הצעיר, היה לי את העולם הפנימי שלי שהיה בנוי מספרים (הרבה מדע בדיוני והרבה ספרות מתורגמת) ומוסיקה (לרוב אנגלית שהכרתי מהמתנדבים) אבל בינה לבין העולם הפיזי שבו חייתי היה קשר מועט עד בלתי קיים. בגיל שש-עשרה ידעתי יותר על סצנת הפאנק בלונדון או על תרבות הנגד בארצות הברית מאשר על האנשים שחיו בגבעת אוסישקין או במעברת טרומפלדור בנהריה, מרחק של פחות מקילומטר מהיכן שגדלתי אני. היום אני מבין שהחיים (לפחות שלי) הם אוסף של סתירות פנימיות שלא תמיד מתיישבות האחת עם השנייה אבל בגיל תשע-עשרה וחצי כשנגמר הגיבוש והשם שלי לא הוקרא בין שמות אלו שהתקבלו חרב עלי עולמי באופן המוחשי ביותר. בהתחלה חשבתי שזו טעות וכשהבנתי שלא ירד מסך של חושך על פני, פרצתי בבכי בלתי נשלט, הייתי כמו ילד שנלקח ממנו הצעצוע האהוב עליו ביותר, לא היה לי ברור איך אני אמור להמשיך לחיות, היו לחשושים באוטובוס חזרה לבסיס הטירונות שאולי כדאי שייקחו ממני את הנשק…אבל כנראה שבתוכי קיימת איזו שהיא קשיחות שאני כלל לא מודע לה, איזה שהוא יצר חיים בלתי נלאה, איזה שהוא גרעין ביילתי שביר, שנסדק עמוקות ובכול זאת מצליח להחזיק מעמד. זו הייתה סטירת לחי עוצמתית, קריאת השכמה מצד אחד אבל מהלומה שהורידה אותי עמוק אל תהומות שעוד ארד עמוק מהם. חצי שנה לאחר מכאן (בערך) יקרה האירוע בעין ענוב והסדקים בתודעה העצמית שלי יהפכו למכתשים.
כשחזרנו לגדוד אנשים הביטו בי במין חוסר אמון, כאילו כל מה שטפחתי בשלושת החודשים הראשונים התאדה ונגוז, הייתי זר, גם הם כמוני היו משוכנעים שאני לא שייך לשם, הייתי צריך לבנות (שוב) משהו מהתחלה. סמי שאותו כמעט לא הכרתי היה הראשון לגשת אלי, הוא חיבק אותי (מעולם לא חיבק אותי גבר לפני כן) ועזר לי עם הציוד. לכאורה (כמו באגדות) לא היה דבר שיחבר ביננו, אני השמוצניק המתנשא וסמי משכונת בת-גלים בחיפה אבל די מהר גילנו שיש לנו אהבות משותפות: ים (ששינינו גדלנו לחופו) מדע בדיוני ומוסיקה חלקנו ראיה משותפת על העולם וגילינו שפשוט נעים לנו להיות ביחד ושאכפת לנו אחד מהשני…נהיינו חברים, ככה פתאום. באירוע בעין ענוב סמי בתור חובש תפקד בצורה עילאית, כאילו ידים כרותות ושבירת שניים כדי לבצע החייאה הם משהו טריוויאלי…בערב ישבנו על גג המוצב עישנו והסתכלנו על ביירות, לא דברנו על מאורעות היום, לא היה צורך, די היה לנו בחברתנו.
המשכנו ביחד לצידון, יצאנו ביחד לקורס מכי"ם, חזרנו ביחד בתור משקי"ם לגדוד באותה הפלוגה ובמרץ שמונים וארבע עלינו לקו בצור, כל אחד ישב במוצב אחר אבל קרוב והקפדנו לעצור את הסיורים לקפה אחד אצל השני. ב29 למרץ הייתי אמור לצאת לחופש לפי הסבב שנקבע מראש, יום קודם כשהסיור שלו עצר אצלנו במוצב סמי שאל אותי עם יוכל להתחלף איתי, הסכמתי מיד ללא מחשבה (היה נוהג בגדוד שאחרי שנקבע הסבב לא מחליפים; אמונה תפלה; אבל מה לנו ולאמונות שכאלה) בבוקר מוקדם ב30 למרץ יצאתי מהמוצב לקבל את הסיור, השעה הייתה שש ועשרה, היה בוקר אפרורי, על סיפון הנגמ"ש רבץ חייל צעיר "כספרי" הוא אמר "שמעת שסמי נהרג"…

הגלים התנפצו על "רגל הפיל" הלבנה של ראש הנקרה, עברתי את מחסום והסתכלתי על המים. שום דבר לא יחזור להיות כשהיה, שום דבר מעולם לא היה כשהיה. דבר אינו קורה פעמיים, כל שניה היא חד-פעמית ונצחית
הרוח, האדמה, האש והמים תמיד אתנו גם שכבר לא נהיה כאן יותר.

מחשבה אחת על “אל הים הגדול…חלק ב'

  1. אני קוראת וזורמת איתך. מותו של סמי מעציב אותי. פותחת את הבלוג ומחפשת רמזים להמשך שיבוא. קוראת שוב את הפרק על הנעורים בקיבוץ ותחושת ההתנשאות. על הבועה בה חיית (חיינו). על המשבר של אי ההתקבלות לסיירת.
    משהו בהוייית החיים שלך משוחח עם שלי. במקומות העמוקים… הכתיבה משובחת!!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s