אופק האירועים

המזרח האפיר לאיטו, שקיקי התפילה שלי התנדנדו ברוח, שטפתי את הפנים במים שנקוו מגשם הלילה בפינת הניילון, קריאות של שני עורבים פילחו את השקט, הסתכלתי על המדבר שהיה פרוש לפני ונשמתי עמוק, הרגשתי משהו שהייתי בטוח שכבר איבדתי, הרגשתי שאני חי.
לא ליד, לא כמעט, לא כאילו. וזו לא הייתה התגלות, זה לא היה פרץ של להבות, זו הייתה ידיעה שקטה ומרגיעה שחזרתי, חזרתי לעצמי, שהקובייה האחרונה הסתדרה במקום ועשיתי את הצעד הראשון בדרך חדשה, בדרך האדומה.

"אתם לא נורמליים, פסיכים לגמרי" הגוף שלו נטה קדימה וטיפת זיעה נצנצה על אפו הגדול. עמדתי על כבש הנגמ"ש ועישנתי, אבל כבר לא הייתי שם.
עוד לפני שהאירוע הסתיים נפרדתי מגופי. אני זוכר את עצמי מביט בגבי היושב מאחורי "האפס חמש", שומע את הנקישה של הנוקר על בית הבליעה הריק, מטה את הקנה הארוך והשחור כלפי מעלה, מחליף ארגז תחמושת ושומע את הצעקות: "חדל אש", יורד למטה, נעמד בצל דופן הנגמ"ש, מסביב מתחילה המולה, אנשים מתקבצים מסביב לנגמ"ש שלנו, כלי רכב, צעקות, הנה גם המג"ד מגיע. אני מביט בעצמי מוריד את הקסדה, מעביר יד מיוזעת בשיער וחוזר לאט לאחורי הנגמ"ש נעמד על הכבש ומדליק סיגריה. אני חוזר לתוך הנגמ"ש ועולה על הסיפון, על הכביש לפני עומדת קבוצה גדולה של חיילים, בעיקר קצינים שלא הכרתי. הם מדברים בקול רם אבל אני לא מבין מילה. מעבר להם, במרכז הכביש מונח שלד של מכונית מחוררת, גופה אחת מבצבצת מאחורי אחת הדלתות הפתוחות. אני מביט בעצמי מביט בה, המבט שלי ממשיך אל האורן הגדול שמעליה והלאה אל האופק הערפילי.
אני חובש שוב את הקסדה, יורד למטה ומתיישב על הספסל מניח את ראשי בין כפות ידי ומחכה.

לאנשים שונים יש דרכים שונות להתמודד עם אירועים שונים. למעשה אני חושב שטווח התגובות הוא ככמות בני האדם וככמות הזמנים שבהם הם נחשפים לאירועים. להרגשתי אין קשר בין קיצוניותו של המאורע לבין התגובה אליו. התגובה היא תמיד פרטית, אישית, תלוית זמן, מקום והמשהו הלא ברור הזה שנקרא מצב נפשי. אם יש משהו שאני חושב שהולך איתי לאורך כל חיי זהו חוסר היומרה להכריז דברים כללים, תמיד לסייג, לציין שכאשר אני מדבר על משהו שלכאורה אינו אישי נקודת המבט שלי תמיד תהיה אישית, פרטית. מעולם לא רציתי או שאפתי לדבר בשם מישהו או משהו. תמיד ניסיתי לדייק את התחושות והרגשות הפרטיים שלי. מעולם לא הייתה לי יומרה להיות דובר של עמדה כללית כלשהיא, כזה אני ותמיד הייתי.
את אירועי אותו יום ביולי שמונים ושלוש ארזתי היטב בתוך קופסה אטומה, הידקתי מסביבה שרשראות כבדות והנחתי אותה עמוק ורחוק במעמקי אוקיאנוס החוויות שלי.
בהתחלה זה היה קל, מחקתי את היום ההוא מתוך ההיסטוריה שלי, גזרתי את התאריך מלוח השנה והמשכתי הלאה. אבל לא ממש המשכתי הלאה, על האספלט החם מזרחית לעין-ענוב נשאר חלק ממני. חלק שההתעלמות ממנו דרשה ממני עוד ועוד מאמצים וככול שהתאמצתי להשכיח מעצמי את האירוע דלף מתוכו אד רעיל לתוך נשמתי.

5 מחשבות על “אופק האירועים

  1. עידן יקר,
    קוראת בהתרגשות את מה שאתה כותב.
    נפעמת מן האומץ להתבונן, לעבוד להתמודד עם ה"אד הרעיל"….
    אתה מקפיד בצניעותך לדבר על הפרטי ולא ליפול להכללות…אבל אין ספק שאתה מביא משהו שמוכר ונמצא בארץ שלנו למודת המלחמות.
    בטוחה שתמשיך במסע האמיץ. יש מאחוריך שלישיית נשים מיוחדות מאד..
    אני אמשיך לקרוא.
    תודה על השיתוף
    רוני

    אהבתי

  2. עידן, זה מרגש בגלל 2 דברים. אחד, בגלל שאני מרגישה סוג-של נוכחת באירוע פתיחת הקופסה האטומה, וכדרכן של קופסאות כאלה ברור שזה מגה-אירוע ומרגישים את גודל השעה. השני – זה האיך, הכתיבה הטובה והמדוייקת שלך. ממשיכה לחכות להמשך.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s