ציפורים

"אין ציפורים בלבנון".
הוא היה ותיק ממני בגדוד רק בשלושה חודשים אבל כבר הספיק לעשות קו בבקעה, כך שהיה ותיק ומנוסה בעיני. זה בסך הכל היום השני שלנו בקו, היום השני שלי אי פעם בפעילות מבצעית, היום השני שלי בלבנון. הזדקפתי, ציפורים זה אני, איך לא שמתי לב? איך באמת?. בגיל שתים-עשרה חמוש במשקפת "צייס" ישנה שאבא שלי הביא לי משוק הימאים בחיפה עקבתי במשך חודשיים אחרי זוג בזים מצויים שקיננו במרום אחת הקאזורינות בשדרה שבין מגרש הצינורות לחלקת "השיכון" .

בשבוע הראשון של יולי שמונים ושלוש היה חם בהרי השוף, עצי האורן הענקיים נעו לאט ברוח קלה כמעט בלתי מורגשת מצפון מערב, למרגלותינו השתרעה העיר הגדולה מנוקדת אינספור עמודי עשן בגוונים שונים. מדי פעם היה נשמע הד פיצוץ רחוק או קול צרור כדורים. ציפורים באמת לא נשמעו או נראו אבל זימזום הציקדות האינסופי מילא את האוויר. בלילות, מעמדת השמירה שעל גג הוילה שהפכה לחפ"ק הגדודי יכולנו לראות טורים ארוכים של כדורים נותבים אדומים וכחולים שהעירו את החשכה. הימים הראשונים בקו היו שקטים, תחושה של מעין ביקור תיירותי בארץ נשכחת אבל מוכרת. הנוף הזכיר את הכרמל וביירות על בינייניה הצפופים והגבוהים עם הנמל הגדול והים שבהמשכו הזכירו את חיפה. רק מעט מזרחה, דחוק לכיוון ההרים, השתרע כתם חום-אפור: סברה ושתילה מחנות הפליטים הענקיים.

כשעלינו לקו שובצו המחלקות למוצבים, וילות גדולות שישבו במקומות שולטים וננטשו על ידי יושביהם. גזרת הפלוגה הייתה העיירה המנומנמת סוק אל-ע'רב שרובה בתי קיץ של ש'יחים ממדינות המפרץ. העיירה ישבה ממש בשיא הרכס והיתה במרכז הגזרה הגדודית. פלוגה ג' ישבה במורד הרכס לכיוון ביירות ופלוגה א' ממזרח לנו בכניסה לעיירה עאליי. המחלקה שלנו ישבה בחפ"ק הגדודי, ממש בשפיץ של העיירה. התפקיד המרכזי שלנו היה לבצע פתיחת ציר בכול בוקר מהמקום שבו ישבה מפקדת הגדוד מטה לכיוון ביירות עד לכפר בשם עין ענוב. פלוגה ג' הייתה אחראית לפתיחת הציר ממחסום "נורמה" המפורסם בכניסה לביירות ועד לעין ענוב. פתיחת הצירים נעשתה עם אור ראשון ותוך כדי ירי חי. בשעות החשיכה היתה אסורה התנועה על הכבישים חוץ מלפעילות מבצעית. לאחר פתיחת הציר בכול בוקר היינו אחראים על אבטחת המפקדה ואבטחת הרכבים המנהלתיים שיצאו ובאו, וגם שימשנו כמחלקת כוננות גדודית. המשמעות הייתה שבזמן ששתי המחלקות האחרות "השתזפו" להן במוצבים אנחנו שרפנו את הצירים מהבוקר עד הערב.

הימים הראשונים היו שקטים, שקטים באורח מפחיד. "חכו, חכו" היו השריונרים שחלקו איתנו את הקו אומרים, "עכשיו שקט, בשניות הכל מתהפך כאן". בפתיחות הציר הארוכות והאיטיות היה לי בדרך כלל תפקיד קבוע כמפקד נגמ"ש מ"מ. בזמן שהמ"מ ועוד שלושה חיילים היו משתרכים בעייפות על הכביש אני ישבתי מאחורי המקלע בתא המפקד ובוהה בנוף. כמה מאות מטרים מאחורינו נסע נגמ"ש הסמל שם שרצו הותיקים, אלה שלא הולכים לא כי לא סומכים עליהם, אלא כי סומכים עליהם שיגיבו כמו שצריך. בימים שבהם לא שובצתי לפתיחת ציר הייתי מעביר את הבוקר בשמירה ארוכה על גג החפ"ק ואחרי שהסיור היה חוזר מהפתיחה הייתי יוצא לליווים. דחוס בכסא האחורי של ג'יפ סיור, ארוז בשכפ"ץ וכסדה, מיטלטל בדרכים ממוצב למוצב, פעם בליווי של משאית אספקה ובפעם אחרת של מיכלית מים. פעם סוגר את השיירה של המג"ד ופעם מלווה עובדי בינוי לאוגדה בעאליי. תמיד היה חם, חם ולח והזיכרון החזק ביותר הוא נזילת הזיעה באיטיות בין השכמות לאורך עמוד השידרה מתחת לשכפ"ץ ולאפוד. את האוויר מילא כל הזמן ריח רחוק של שריפות מעורב תדיר בריח שרף אורנים. היתה תחושה של משהו גדול מתקרב כמו הד של רעם רחוק ואיתו באה דריכות מאיימת, נוקשות בצוואר והרגשה טורדנית של איום לא ברור. הרגשה שהמשיכה ללוות אותי שנים רבות אחר כך.

4 מחשבות על “ציפורים

  1. עידן סגנון הכתיבה מהמם ותאיר הוויה החושית כה חזק שהרגשתי איתך בתוך לבנון או בתוך הזיכרון של בתוך לבנון

    אהבתי

  2. אני קוראת ומיד מתעתקת למקום שאתה מתאר, לנוף, שומעת את השקט, מרגישה את החום, את האיום באוויר ורוצה לדעת עוד. חוץ ממה שמוביל אותך, וטוב שמוביל, להניח את כל זה פה, באור, אתה כותב את זה כל כך טוב. מחכה להמשך.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s